במלחמת התוכן שמתנהלת בין פלטפורמות הסטרימינג – שלמרות הכול הצליחו להסכים על העלאת מחירים, הכנסת פרסומות ושלילת שיתוף חשבונות – חלק משירותי ה-SVOD מצאו לעצמם תחומי התמחות מובהקים. עבור Prime Video, בעוד שפנטזיה הרואית תופסת מקום נכבד בקטלוג, ז'אנר הריגול הוא זה שמככב עם סדרות וסרטים הנמצאים בהפקה מתמדת. ג'ק ראיין, ריצ'ר, The Terminal List, מר וגברת סמית'… והרשימה עוד ארוכה. האולפן, שהוא כעת הבעלים של רישיון ג'יימס בונד, אוהב לשחק עם הדקויות של הז'אנר, אך הוא זקוק למנה הקבועה של אקשן, סוכנויות חשאיות, בגידות ומזימות פוליטיות.
בשנת 2023, היו אלה האחים רוסו, האחראים להצלחות הגדולות ביותר של מארוול, שלקחו את המושכות על סדרת Citadel, סדרה שעברה לא מעט בעיות, עד כדי כך שהצוות היצירתי היה צריך להתחלף מספר פעמים לפני שהגיעו לגרסה הסופית והמתישה.
התוצאה היא, שלמרות שהאחים הם רק מפיקים בפועל, ניתן לראות את טביעת האצבע שלהם מאחורי היצירה של ג'וש אפלבאום. Citadel היא סדרה לא רעה לצפייה, הודות לקצב מהיר שמבטיח טוויסט כל עשר דקות (ספירה מדויקת), שני שחקנים יפים, ושילוב בין "משימה בלתי אפשרית" לג'ייסון בורן. היא בהחלט ניתנת לצפייה, אבל בעיקר נשכחת, שכן היא מצטברת לקלישאות הז'אנר מבלי להציע שום נגיעה מקורית.
באתרי ביקורות, בין אם של קהל או של המבקרים, היא זוכה לממוצע בלבד, לא פחות, אבל גם לא יותר. האם הייתה פוטנציאל להפוך לפרנצ'ייז? כנראה שכן, אבל המספרים היו שם, וחוקי השוק בלתי מתפשרים. אז בזמן שאנחנו מחכים לעונה השנייה, Citadel: Diana נוחתת.
העלילה מתרחשת בשתי תקופות זמן. בשנת 2022, דיאנה, המכונה גם הסוכנת 308, היא חברת סיטדל המושתלת בתוך מניטקור איטליה, כאשר סיטדל עומדת בפני חורבן. בשנת 2030, דיאנה עם התסרוקת החדשה שלה מנסה לעזוב את מניטקור בזמן ששינויים גדולים מתרחשים בארגון.
על סף שבירה עם סיטדל
יש שלוש קטגוריות של סדרות ספין-אוף. הראשונה תתמקד בהפניות בוטות למקור שלה. השנייה תנסה לאזן בין שמירה על המורשת וחידוש. השלישית נראית כאילו היא מתעלמת מכך שהיא בכלל ספין-אוף. בדומה ל"פריז תחת מצור" שהקשר בינו לבין הזיכיון המקורי הוא כמו בין וין דיזל לאוסקר לשחקן הטוב ביותר, Citadel: Diana קשורה למקור שלה בעיקר דרך המראה של השחקנים, קו הזמן שלה, והחזרה התמידית על המילים "מניטקור" ו"סיטדל", כאילו היא מנסה לזכור את עצמה.
הקשר הרופף כל כך בין הסדרה המקורית ל-Citadel: Diana יוצר יתרון בכך שניתן להתחיל לצפות בסדרה מבלי להזדקק להשלמות מקדימות. האלמנטים המעטים שנותרים לא ברורים מוסברים די מהר דרך פלאשבקים, כך שלא מרגישים מחסור במידע. זו סיפור חדש, דמויות חדשות, ואף דמות מהעבר לא מופיעה כדי לרמוז על ההמשכיות. כאן אפשר להעריך את הרצון של הסדרה להתרחק מהמקור ולסלול את דרכה הייחודית. הימור מסוכן, אבל החלטי, עם צוות כמעט כולו איטלקי, בהובלת אלסנדרו פברי. האחים רוסו ואפלבאום נותרים ברקע כמפיקים בפועל, מבלי להתערב יותר מדי ביצירה החדשה.
ההבדל הזה מורגש גם באווירה, שכן אין עוד תפניות עלילתיות בכל רגע. האווירה הפכה ליותר רגועה וממוקדת בארבע דמויות בלבד, כשהדרמה המשפחתית תופסת חלק ניכר מהאקשן. בזמן שדיאנה שבסדרה מנסה לברוח ממניטקור ומהתסרוקות המוגזמות, נראה שדיאנה שבכותר מתקרבת להיפרד מסיטדל.
ניסיון אמיץ שלא מצליח לחדש
זה דורש אומץ להתרחק מהמודל המקורי, וזה דורש כישרון להפוך את זה למשהו מוצלח. אבל, לצערנו, Citadel: Diana מעניינת כמו הרצאה על גידול פיסטוקים מהעת העתיקה ועד ימינו (עם כל הכבוד לחובבי הנושא). התפניות העלילתיות התכופות של Citadel אפשרו לפחות להחיות עלילה חלשה. מה שחסר נואשות לספין-אוף הזה, שממצה את עצמו כבר בפרק הראשון, וממשיך לדשדש עוד חמישה פרקים נוספים. היא מנסה להתקדם לפרקים, אך יותר מתוך הכרח מאשר מתוך רצון, כשהטוויסט מגיע באופן לא קשור ומחסל אלמנטים שנבנו קודם לכן ומביסים את הטוויסט עצמו. נראה שהכותבים נוקטים בשיטה הידועה של "אם אני לא מדבר על זה, זה לא קיים".
בדיוק כמו ש-Citadel העתיקה כל יצירה בז'אנר הריגול, גם Diana עושה את אותו הדבר עם ז'אנר המאפיה. אנחנו מוצאים כאן את אותו חוסר השראה, כאשר מניטקור המפחידה הופכת, בסופו של דבר, למלחמת כנופיות קטנה בין פושעים. בלי הגאדג'טים המתקדמים, אין שום דבר שמבדיל את הסדרה מסיפור מאבקי כוח במאפיה האיטלקית. הקלישאות נוכחות בכל מקום, כל הזמן, ואפילו השחקנים מקפידים להתאים את עצמם לסטריאוטיפים. חוץ ממטילדה דה אנג'ליס, שמשחקת מרגלת כישרונית עם הבעה אחת בלבד, הסובלת מהתקפי חרדה בכל פעם שהיא חווה רגשות (לא הכי פרקטי למקצוע שלה, נכון).
חוסר הרעננות משתלב עם חוסר מיומנות, שכן הסדרה נכשלת גם בביצוע. דוגמה לכך היא סצנת הפלאש-פורוורד המיותרת בתחילת הסדרה, שנפתרת תוך חמש עשרה דקות בלבד ולא מוסיפה דבר להמשך העלילה. כמו Citadel, גם Diana חוזרת על מה שראתה במקומות אחרים, רק בצורה פחות טובה. סדרה מיותרת, לא מעניינת, שבה הדבר הכי מסקרן הוא הניסוי התסרוקתי של הגיבורה יותר מאשר העלילה עצמה.
- Diana מנסה לחקות את ז'אנר המאפיה, אך נופלת לקלישאות צפויות ולא מצליחה לחדש.
- הסדרה חסרה השראה ומשכנעת יותר סביב התסרוקות של הגיבורה מאשר העלילה עצמה.
