תשע שנים, זה הזמן שעבר מאז יציאת ההרחבה האחרונה של Dragon Age Inquisition ועד להגעת Dragon Age: The Veilguard. עבור השחקנים, זו הייתה המתנה ממושכת במיוחד, בעיקר בשל הגילויים שחשף התוכן הנוסף "הפולש" וסיומו הפתוח שהשאיר שאלות רבות ללא מענה.
הפיתוח של Dragon Age: The Veilguard עבר דרך רצופת מכשולים, כאשר צוות BioWare עסק במקביל בפרויקטים גדולים נוספים כמו Mass Effect: Andromeda ו-Anthem. בסוף 2022, עזב את הסטודיו מק וולטרס, מנהל הפקת המשחק, מה שעורר עוד יותר דאגה בקרב קהילת המעריצים. ולמרות הכל, הפרק הרביעי בסאגה הגיע לבסוף אלינו. האם הוא מצליח לשחזר את הקסם של המשחק המקורי, 15 שנים לאחר Origins? האם BioWare הצליחה להתגבר על העשור הקשה שעבר עליה ולספק חוויה מרשימה ובלתי נשכחת עם Dragon Age: The Veilguard? התשובה לצערנו, לא לגמרי...
האם כיוון אמנותי בעייתי באמת?
מהו משחק של BioWare ללא עורך דמויות? עורך הדמויות הוא השלב הראשון והחשוב ביותר לפני הכניסה לעולם האפל של ת'דאס. כמו במשחקים קודמים, תוכלו לבחור בין מספר עמים, כולל אלפים, קונארי, בני אדם וגמדים. השחקן יחליט על הגזע של גיבורו, רוק, וגם על הרקע ההיסטורי שלו.
לבחירת השייכות של הדמות יש השפעה על אינטראקציות מסוימות עם הדמויות השונות בעולם המשחק, כולל חברי הקבוצה. עם זאת, השפעתה פחות מורגשת מאשר במשחקים אחרים, כמו Baldur’s Gate 3, שביחס אליו Dragon Age: The Veilguard סובל מהשוואה.
עורך הדמויות במשחק מפורט במיוחד ומאפשר לכם להתאים את כל ממדי הפנים והגוף של הדמות. מבחר התספורות מגוון, אך קולות הדמות הגבריים מוגבלים ולא מתאימים לדמות מבוגרת ומנוסה. למי שחושש לבחור עיצוב שאינו מספק, המשחק מציע פתרון: מראת שינוי שתאפשר לכם לשנות את מראה הדמות כבר בתחילת ההרפתקה.
המשחק מתחיל עם קטע משחקיות שב BioWare שיתפו מוקדם יותר השנה, והציג כיוון אמנותי בהיר וחלק בהרבה מקודמיו, רחוק ממה שמזוהה עם ז'אנר ה-RPG המערבי של השנים האחרונות. למרות ההבדלים, ההשוואה עם המשחקים הקודמים אינה פשוטה, בשל הפער הטכני בין כל כותר. עם זאת, האמנות במשחק מרגישה לעיתים חסרת אחידות.
הדמויות אמנם ריאליסטיות, אך חלק מחברי הקבוצה, כמו לוקניס, נראים קריקטוריים יחסית לאחרים. הסביבות עצמן מזכירות RPGים חינמיים או משחקים כמו Godfall – חלק מהתיבות במשחק אף מזכירות את Fortnite, עם אנימציות פתיחה מפתיעות. הפערים הללו מעניקים תחושה שב BioWare לא לגמרי גיבשו חזון אמנותי אחיד, מה שמכביד על חוויית The Veilguard.
מבחינה גרפית, המשחק עומד בסטנדרט גבוה. פני הדמויות מעוצבים היטב, והאנימציות הפנים-אופניות מרשימות. עבור RPG פעולה, הפרטים בשריונות ובנשקים מצוינים. על גבי ה-PS5, המשחק רץ בצורה חלקה, ללא האטות, בין אם במצב Fidelity או במצב Performance.
Baldur’s Gate 3, זה אתה? לא ממש
כמו בכל משחק של BioWare, הדיאלוגים כאן מאפשרים בחירות שמשפיעות במידה מסוימת על הסיפור. לרוב יש שלוש אפשרויות תגובה בכל שיחה, כאשר בחירת הדמות הראשית עשויה להציע אפשרות דיאלוג נוספת.
בחלק מהפעמים, לבחירות יש השלכות משמעותיות, אך ההשפעה של העלילה מוגבלת יותר מאשר ב-Baldur’s Gate 3. הצמתים העלילתיים העיקריים ב-Dragon Age: The Veilguard מציעים לרוב אפשרויות בינאריות עם השלכות צפויות, ולעיתים אף מציגות את התוצאות בצורה ישירה מדי. יתרה מכך, ההחלטות המרכזיות מתרחשות רק בשעות הסיום של המשחק, עם השראה ברורה מ-Mass Effect 2.
במשחק זה, כמעט ואין החלטות "רעות", אלא רק כיוונים שונים, וזה מעט מאכזב. היינו מצפים שהמשחק יאתגר אותנו לחשוב, להסתמך על הידע שלנו על עולם המשחק ועל המצב כדי לקבל החלטות נבונות – אך זה כמעט ולא קורה. למעשה, רוב ההשפעות על העלילה נובעות מהפעולות שלכם במהלך המשימות – השלמת משימות לחברי קבוצה ולפלגים שונים תביא להשפעות כמו העלאת הכוח של בן ברית בקרב או שיפור מצב הכוח של קבוצה מסוימת. עם זאת, המשחק נוטה להבהיר יתר על המידה כיצד להשיג סיום טוב, והיינו שמחים למעט יותר תחכום.
העלילה של המשחק נפגעת מעט בשל העיצוב המינימליסטי של קטעי המעבר. רוב המשימות והדיאלוגים מסתיימים בצורה חדה למדי, בלי זמן להעצים את הרגש. זמני הטעינה התכופים גם הם לא תורמים לחוויית הזרימה במשחק. הקטעים הסינמטיים המרשימים נדירים יחסית, פרט לפתיחה ולרגעי השיא של הסיום.
Dragon Age: The Veilguard מגיע לסטנדרטים של BioWare רק ברגעים האפיים של סיום המשחק, כאילו המסע עצמו פחות חשוב מהיעד. אחרי כ-40 שעות משחק בקו העלילה המרכזי, או כ-60 שעות אם תשלימו מספר סביר של משימות צד, תגיעו לסיום המרגש. כן, המשחק דורש השקעה כדי להגיע לרגעים הטובים ביותר.
דמויות משנה בלתי נשכחות ב-Dragon Age: The Veilguard
אחד המאפיינים המוכרים של BioWare הוא העומק והעיצוב הייחודי של דמויות המשנה. כל אחד מהחברים שלכם בקבוצה נושא עימו שדים פנימיים ומחפש את עזרתכם בהתמודדות עמם, במשימות אישיות שמעניקות מבט מעמיק יותר על עולמם. הדמויות עוצבו בצורה נוגעת ללב, והשיחות עימן מעניינות ומעניקות הזדמנות לגלות את סיפור חייהן, וכן את עולמן הרגשי, המובא במיומנות כתיבה גבוהה.
רוק עצמו מביע את תחושותיו באופן כנה ומרגש, ותמיד תומך ומייעץ לחבריו – מה שמוסיף עומק לדמותו הראשית ולחיבור בינו לבין יתר חברי הקבוצה.
המפתיע הוא שבמשחק זה, גם דמויות חיצוניות שאינן חלק מהקבוצה מצליחות לעורר תחושת קרבה והשפעה רגשית. Dragon Age: The Veilguard מציג מגוון רחב של דמויות מכל גזע ומעמד, וזהו חלק מהמסר המרכזי של המשחק – הצורך לשים בצד דעות קדומות ולפעול למען מטרה משותפת. המגוון והאינטגרציה במשחק תורמים לתחושת הכלה וחיבור בין דמויות שונות.
הרומנים אכן חלק מהמשחק, אך רגעי הקרבה בין הדמות הראשית לבן/בת הזוג פחות מורגשים מאשר ב-Inquisition. הקשר הרומנטי נותר לעיתים קרובות פלטוני במהלך רוב העלילה, ומעט מוזר לראות הצהרות אהבה אחרי זמן קצר וללא בנייה הדרגתית של מערכת היחסים.
מבנה מיושן מהעבר
העולם הפתוח למחצה שהיה ב-Dragon Age: Inquisition, עם אזורים עמוסים בנקודות עניין, אינו חוזר ב-Dragon Age: The Veilguard. במקום זאת, BioWare בחרה לחזור למבנה ליניארי – אולי יותר מדי ליניארי. הערים והמבוכים סגורים מאוד, והפריטים המפוזרים פה ושם אינם מצליחים להסתיר את חוסר החופש שמורגש היטב. אם תנסו לשחות כדי לחקור אזורים נוספים, הדמות שלכם פשוט תטבע – תזכורת מוגזמת למגבלות המשחק.
בנוסף, רבות מהמשימות מתרחשות באותם אזורים מוגבלים, והחזרתיות על הסביבות המוכרות מתחילה לעייף במהרה. המעבר בערים ובמבוכים אינו מספק, במיוחד כשהקרבות מתרחשים כמעט ללא הפסקה, ואין תחושה של ייחוד או קסם באזורים.
אמנם היו פגמים ב-Inquisition, אבל הוא הציע תחושת מסע וגילוי של מקומות חדשים. הרגע בו הגעתם לעיר חדשה, יכולתם להעריך את גודלה ומבנה מרחוק, והייתה תחושת ריגוש.
כעת, ב-Dragon Age: The Veilguard, כל זה נעלם. המעבר מתבצע באמצעות נסיעה מהירה או דרך Croisée des chemins, אזור עם פורטלים שמובילים לאזורי הסיפור. לאחר שתסיימו את המשימות שם, רוב השחקנים כנראה לא יחזרו למקום, אלא יבחרו במעבר המהיר.
נראה כי BioWare ניסתה לשחזר את מבנה המשחק המקורי של Dragon Age: Origins, אבל שכחה כי מבנה כזה, אפילו קלאסי ככל שיהיה, נחשב למיושן בעולם ה-RPG המודרני. נראה שהמשחק לא הצליח לשלב בין הגישה הישנה והחדשה, וכך הפך את המבנה למיושן ביחס לרמת הציפיות ממשחקים של ימינו. ייתכן כי המפתחים שאפו לאמביציה גבוהה יותר, אך נאלצו לשנות את התוכניות בעקבות קשיים בפיתוח.
משחקיות בסגנון "God of War" – על הנייר
למרות שכור ההיתוך של נאזורדין אינו מסוגל ליצור היתוך גרעיני אמיתי – הוא לא פולט נייטרונים – ההישג שלו עדיין יוצא דופן. הוא מדגים כיצד דמוקרטיזציה של הבינה המלאכותית וגישה לרכיבים זולים יכולים לאפשר לאנשים חדורי מוטיבציה לדחוף את גבולות המדע.
הניסוי הזה עשוי להיות צעד ענק במסע אחר אנרגיה בלתי מוגבלת. הוא מוכיח שפריצות דרך משמעותיות יכולות לצמוח מיוזמות אישיות, מחוץ למעבדות הגדולות. ההצלחה הבלתי צפויה הזו עשויה לעורר השראה אצל מוחות מבריקים נוספים להתמודד עם אתגר ההיתוך הגרעיני. מי יודע? אולי פריצת הדרך הגדולה הבאה בתחום האנרגיה הנקייה תבוא מחדרו של סטודנט אמיץ שאין לו פחד מכישלון.
לשמחת מעריצי הסדרה, שיטת הפסקה פעילה חזרה מהמשחקים הקודמים. פתיחת גלגל היכולות עוצרת את הפעולה ומאפשרת לבחור מיומנויות לשחקן ולבני בריתו. לעיתים קרובות יש צורך להשתמש בהפסקה זו כדי ליצור אפקט פיצוץ סינרגטי כששתי יכולות משולבות.
המשחק מצליח לשדר תחושת עוצמה מספקת ככל שמשחררים עוד ועוד מיומנויות. ההפסקה הפעילה מרחיקה את המשחק מהשפעות God of War, אך BioWare לא מסתירה את ההשראה שהיא שאבה ממנו. אנימציית הפרי ואפילו זריקת המגן בקרב מזכירות את קרייטוס עם הגרזן, וגם אנימציות הסיום מרגישות דומות לאלו של הגיבור המפורסם.
כמו ב-God of War, גם כאן יש מערכת רייג' ורונות (Runes) שמאפשרת התאמות אישיות למתקפות. כשהמד של האויב מתמלא, ניתן לבצע סיום סינמטי מרשים. כמו אטריאוס, חברי הקבוצה אינם יכולים למות במהלך הקרבות, ותפקידם מתמקד בזמני הטעינה של כישוריהם – לריפוי השחקן או לשילוב במתקפות משולבות כמו הפיצוץ שמסב נזק כבד.
בסך הכל, Dragon Age: The Veilguard לוקח השראה רבה מ-God of War ו-God of War: Ragnarok. BioWare מצליחה לשלב זאת במשחק, והתוצאה הסופית מספקת ומהנה, תוך שמירה על האופי הייחודי של הסדרה.
כשהשעמום מתחיל להשתלט…
למרות הכוונות הטובות של מערכת הקרב, היא מתקשה לספק הנאה מתמשכת – בעיקר בשל בעיות דיוק. ישנה השהיה קלה בהפעלת הריצה או הקפיצה, פעולות קריטיות במיוחד בהתאם למקצוע הדמות. תזמון ה-parry מסובך להבנה מול אויבים מסוימים, עקב Hitbox לא מדויק שמקשה על הבנת מרחקי הפגיעה. בנוסף, המצלמה מרוחקת מהפעולה המרכזית, מה שהופך את הקרב לפחות קריא ומאתגר את השחקן להבחין בתבניות התקיפה של היריב – בעיה לא קטנה במשחק המתמקד בפרי והתחמקות.
הפשטות במגוון האויבים אף היא מוסיפה לשחיקה. לא קשה להבין מתי לבצע פרי, לא בזכות דיוק המערכת אלא בשל מיעוט גיוון בבני הבסטיאר. המשחק מציג מספר רב של מיני-בוסים ובוסים עם אותן תבניות, השונות רק בצבע או שם. מעט הבוסים הייחודיים המופיעים, ניתן למנות על כף יד אחת.
אחרי כעשרים שעות, הקרבות מאבדים חלק גדול מההנאה שבהם. בנוסף, קיימות בעיות נוספות שמקשות על הקרב, כגון יכולת שלא מתבצעת כראוי מהפסקה פעילה, מתקפת סיום שלא פוגעת בגלל אלמנטים בעיצוב הסביבה, או מצלמה שיוצאת משליטה.
גם ברמת קושי גבוהה, הקרבות לעיתים רחוקות מספקים תחושת סיפוק, אלא יותר תחושת הקלה כשמסתיימים – במיוחד כשמדובר באחד מאותם "שקי חיים" הרבים שמופיעים במהלך העלילה. זהו דבר מאכזב במיוחד לאור האנימציות המוצלחות והעיצוב הקולי המרשים שמשדר היטב את עוצמת ההתקפות.
באופן מוזר, כמה מהקרבות שאמורים להיות אפיים מאבדים מהעוצמה שלהם בשל חוסר במוזיקה מתאימה. BioWare אף שכרה את הנס צימר ולורן באלפ להלחנת הפסקול של Dragon Age: The Veilguard, אך היצירות שלהם כמעט שאינן מורגשות.
בכל מקרה, לשמוע קטע מוזיקלי מההתחלה ועד הסוף במהלך סצנה זו משימה כמעט בלתי אפשרית בשל הקיצור הרב של קטעי המעבר. בבירור, זו אינה היצירה הבולטת ביותר של צימר ובאלפ.
רוק כל-יכול
במהלך המשחק ב-Dragon Age: The Veilguard תחוו תחושת התחזקות משמעותית עם התקדמות בעץ היכולות. דמותו של רוק מתפתחת הן דרך צבירת ניסיון בקרבות והן באמצעות השלמת משימות. כל אחת מהכיתות במשחק כוללת שלוש התמחויות ייחודיות.
לדוגמה, כיתת הלוחם יכולה לבחור בהתמחות פורפנדר שממוקדת במתקפות כבדות, אלוף שמתמחה במגנים ובפרי מדויקים, ו-טרנשמוט שמתמחה בגרימת נזק נקרוטי. ללא קשר לכיתה שתבחרו, תוכלו לבחור התמחות אחת בלבד בכל פעם. למרבה המזל, ניתן לשנות את ההתמחות בקלות מבלי צורך להשיג פריטים נדירים או לגשת לדמות מיוחדת במשחק.
עץ היכולות מכיל בונוסים פסיביים רבים ויכולות שונות שיאפשרו לכם לעצב את סגנון המשחק הייחודי שלכם. עם זאת, חשוב לציין כי בגרסה זו של המשחק אין חרבות דו-ידניות, אפילו לא ללוחמים. עבור המעריצים הוותיקים של הסדרה, זהו שינוי משמעותי.
לחברי הקבוצה של רוק יש עץ כישורים משלהם, אם כי הוא פחות מורחב. גם עבורם קיימות שדרוגים שעשויים לשפר משמעותית את הביצועים בקרב. כמו כן, הציוד שלכם משפיע רבות על יכולות הקרב. נשקים, מגנים וטבעות שניתן לאסוף מהשלל או לרכוש, כוללים שיפורי סטטיסטיקה בנוסף לתפקודם הבסיסי.
שדרוג הציוד מחזק את תכונותיו ואף מאפשר לפתוח מודיפיקציות חדשות. השחקנים ייהנו מכמות שלל מדודה, שאינה מצריכה כניסה תכופה לתפריט לבחינת כל פריט חדש, מה שמאפשר חוויית משחק רציפה וזורמת יותר, בניגוד למשחקים כמו Nioh.
סיכום
למרות האתגרים והביקורות, Dragon Age: The Veilguard מצליח להחזיר את השחקנים לעולם הפנטזיה האפל של ת'דאס, עם מערכת קרב מודרנית ותחושת התקדמות עוצמתית לדמות הראשית. אמנם יש בו כמה נקודות תורפה, אך עבור המעריצים, המשחק מביא עימו חוויה מהנה עם פיתוח דמויות עמוק ועולם עשיר. למרות חסרונותיו, המשחק שומר על הייחוד של BioWare ומצליח לעורר עניין, במיוחד עבור מעריצי הסדרה הוותיקים.
- תחושת התקדמות מרשימה: דמותו של רוק מתפתחת עם אפשרויות התמחות מרובות וציוד מותאם אישית.
- עץ מיומנויות מותאם אישית: מאפשר עיצוב סגנון משחק ייחודי עם בונוסים ויכולות.
- עיצוב קרב מודרני: מערכת קרב בזמן אמת עם פרי, מתקפות מיוחדות והפסקה פעילה לתכנון אסטרטגי.