ביקורת: ביטלג'וס ביטלג'וס

ההמשך מתרחש פחות או יותר בימינו – אם כי הזמן בעולם של ברטון הוא גמיש – עם לידיה דיץ' הבוגרת (וינונה ריידר), שממשיכה לאמץ את אותו מלתחה ויקטוריאנית רדופה ותספורת בסגנון באוהאוס כמו בגרסתה הנערית בסרט הראשון. לידיה הפכה לדמות מפורסמת בתור "מתווכת נפשית" ומנחת תכנית טלוויזיה בשם Ghost House, אך היא צל של עצמה המרדנית מהעבר. כעת, היא שברירית ופגיעה, תחת השפעת חבר לחוץ (ג'סטין ת'רו במופע משכנע של נרקיסיזם מוסתר מאחורי דיבורי טיפול רוחני מזויפים).

"איפה הגותית המציקה שהייתה מענה אותי?" שואלת אמה החורגת של לידיה, דליה (קתרין אוהרה), שאחרי שנים של פלירטוטים עם עולם האמנות, המופע שלה בניו יורק נופל לאסון. נדמה שלידיה עברה שינוי אישיות מוחלט, והעבירה את תפקידה כנערה מרדנית לבתה, אסטריד (ג'נה אורטגה).

טרגדיה משפחתית מחזירה את כולם לבית שבו הכל התחיל, ומאפשרת לביטלג'וס הערמומי לחמוק מהעולם התחתון ולנסות לתבוע את לידיה ככלתו הלא רצויה. ישנה עלילת משנה משעשעת עם מוניקה בלוצ'י בתור אשתו לשעבר של ביטלג'וס, שמרכיבה את עצמה חזרה (תרתי משמע) כדי להחזיר את הגבר שלה. תוספת חדשה לצוות השחקנים היא ווילם דפו, בתפקיד שוטר קשוח בעולם המתים, שמופקד על חקירת הפרות חוק – רגעים מהנים ושטותיים כמו אלו הם כשהסרט מרגיש הכי חי.

ביטלג'וס היה אחד הסרטים החשובים בקריירה של ברטון, והיה זה שהעניק לו את החופש לבטא את החזון הגותי, המורבידי שלו. הסרט גם ביסס את שיתוף הפעולה עם דני אלפמן, שהלחין את הפסקול המקורי, ותרומתו לפסקול של ביטלג'וס ביטלג'וס החדש היא "אלפמנית" טיפוסית, כאילו נוגן על ידי תזמורת של שלדים אחוזי טירוף.

בחירות מוזיקליות אחרות בסרט הן יותר פגיעות והחמצות: השימוש בשיר "Tragedy" של הבי ג'יז בסצנה מרכזית מרגיש כמו קיטש מסיח דעת. לעומת זאת, גרסה מטורפת של "MacArthur Park", בביצוע חברי צוות תחת דיבוק שטני, היא יצירה מבריקה שמרגישה נאמנה לרוח האנרכית של הסרט המקורי, גם אם היא לא משתווה לאבסורד המרהיב של סצנת ארוחת הערב הרדופה בליווי השיר "Day-O" בסרט הראשון. זה מסכם את הגישה הכללית של הסרט: ברור שלא היה סיכוי שהוא ישתווה למשיכה המיידית של הקאלט המקורי, אבל יש בו הרבה כיף וניסיון אמיתי.